לכל דבר יש מקור ונקודת התחלה. לאירועים, דעות, מקצועות ותהליכים.
לאחרונה נחשפתי למקור של האמנות שלי וכל כך התרשמתי ממנו.
אני רוצה לשתף אתכם ולראות אם גם אתם תחושו את האופוריה שהרגשתי בעצמי.
אתם בודאי יודעים וחלקכם זוכרים שצילום לא תמיד היה פעולה כל כך פשוטה: מסתכלים דרך העדשה, לוחצים על הכפתור והנה, נגלית בפנינו תמונה שהיא ממש העתק של המציאות שמולנו.
כילדים היינו הולכים לחנות הצילום לקנות סרטי פילם, שמספר התמונות בהם היה מוגבל.
מה שעוד יותר יפתיע את הילדים של היום, זה שהיינו צריכים להשתמש בכל הפילם לפני שיכולנו להגיש אותו לפיתוח, להמתין ימים או שעות ורק אז לראות אם התמונה יצאה כמו שרצינו. היו מקרים שבהם גילינו שמישהו מיצמץ ברגע שצילמנו את התמונה, או שכולה יצאה מטושטשת.
תהליך הפיתוח, עם החומרים המיוחדים וחדר החושך היה נסתר, ורק מי שעסק בפיתוח תמונות, ידע לספר איך לאט לאט על נייר ריק נוצרת תמונה ואילו חומרים משתתפים בתהליך הקסום הזה.
והדוגמנים, איזו עבודה מפרכת זאת היתה פעם, בעידן של הקאמרה אובסקורה (הלשכה האפלה), כשהמודל נדרש לעמוד יציב מול המצלמה למשך זמן ארוך עד שחלקים בגוף כאבו או נרדמו בזמן שדמותו נצרבה כתמונה.
על התקופה הזאת חשבתי כשפגשתי את אדוורד.
האיש המיוחד הזה משמר שיטת צילום שנקראת "אמבריוטייפ" ומייצרת תמונה על גבי לוח זכוכית.
משהו במעבר הזה מהעולם הדיגיטלי ואוירה המוחשית שבשיטת הצילום הזאת, גרם לרגשות שלי להציף אותי ולהעלות דמעות בעיניים.
ואדוורד, גיליתי בו אדם מקצועי, עמוק ומרתק.
אני אסירת תודה לו על ההזדמנות שנתן לי לנסוע במכונת הזמן הזאת.
