מהנהלת חשבונות לאמנות – הדרך שלי לריפוי דרך המצלמה

השנים הראשונות: סדר, ביטחון – וחוסר מנוחה

נכנסתי לעולם העבודה בגיל צעיר. בגיל 20 או 21 כבר הייתי חלק ממשרד הנהלת חשבונות קטן בעיר חדרה, שם עבדתי עם חשבשבת וסוג 1+2, מוקפת בצוות שאהבתי. כל בוקר נכנסתי למשרד עם חיוך גדול, כמו קרן שמש שמאירה את החדר. הייתה לי פינה משלי – שולחן מסודר, מחשב, כיסא שהמתין לי באותו מקום בדיוק בכל יום מחדש.

על פניו, זה היה יציב, בטוח. מסלול חיים מתוכנן היטב – עבודה מסודרת, תלוש משכורת קבוע, מסלול של “הגיוני” ו”נכון”. אבל עם הזמן, התחלתי להרגיש את הקירות סוגרים עליי.

לשבת באותו מקום כל היום? זה היה בלתי נסבל עבורי.

הייתי מחפשת כל הזדמנות לצאת מהמשרד – וזה קרה לא מעט. הלכתי למוסדות, לביטוח לאומי, למס הכנסה. לכאורה, זו הייתה רק עוד מטלה בעבודה, אבל בשבילי זה היה הרבה יותר מזה. שם, מחוץ לגבולות הקובייה המשרדית, הרגשתי חופש. פתאום היו לי אינטראקציות עם אנשים, תקשורת חיה, מבטים, שיחות. אהבתי את הדינמיקה, את הפסיכולוגיה שבמפגשים האלה, את הדרך שבה אני יכולה לקרוא אנשים דרך הבעות הפנים שלהם, דרך האופן שבו הם מדברים.

כל חזרה למשרד אחרי השליחויות האלה הרגישה כמו ירידה מהירה מאדרנלין לשגרה אפרורית. משהו בתוכי החל לזוז, לערער את מה שהיה לי כל כך ברור עד לא מזמן.

הקריאה הפנימית – ומה עושים איתה?

התחושה הזו התחזקה עם הזמן. זה התחיל כמו רטט שקט בתוכי, כמו יד שמניחה בעדינות על הכתף ולוחשת לי:
“ויקטוריה, זה לא המקום שלך. צאי. תעופי.”

אבל לאן?

המחשבה על לעזוב הייתה מפחידה. איך מוותרים על יציבות? איך עוזבים משהו שכל כך ברור לאחרים? לא היה לי מסלול מוגדר אחר, לא הייתה לי תוכנית מגובשת, רק תחושת בטן חזקה שאמרה לי שאני לא במקום הנכון.

ובכל זאת, עשיתי את זה.

לקפוץ אל הלא נודע

יום אחד, אחרי לבטים אינסופיים, הגשתי מכתב התפטרות.

אני זוכרת את הדופק המואץ כשהושטתי אותו למעסיק שלי. הפחד התערבב עם התרגשות, ספקות ניסו לזחול פנימה, אבל משהו בתוכי ידע – זה הצעד הנכון.

פתחתי סטודיו.

התחלתי לצלם. הכל. משפחות, ילדים, נשים בהיריון, אירועים קטנים. בהתחלה זה היה פשוט עניין של הישרדות – כל עבודה שהגיעה, לקחתי. זה לא היה משנה אם הרגשתי חיבור אמיתי לצילום עצמו, העיקר שהסטודיו יעמוד, שהצעד האמיץ שלי לא יהיה לשווא.

אבל משהו עדיין היה חסר.

במשך תקופה ארוכה הרגשתי שאני פועלת מתוך צורך להצליח, לא מתוך תשוקה אמיתית. ידעתי שאני אוהבת צילום, אבל עדיין לא הבנתי למה.

ואז, הגיע רגע של שינוי.

למצוא את האמת שלי דרך העדשה

לילה אחד, אחרי יום צילום עמוס, התיישבתי מול המצלמה שלי והבטתי בה. פתאום זה הכה בי – אני משתמשת בה, אבל עדיין לא באמת פוגשת את עצמי דרכה.

והשאלה עלתה:
“מה אני באמת רוצה לצלם?”

לא מה שמכניס כסף. לא מה שמבוקש. לא מה ש”צריך”.

אלא מה שמרגיש אמיתי.

באותו רגע, הבנתי שהמצלמה היא לא רק כלי עבודה – היא שער. היא מאפשרת לי לראות מעבר לחיוך המבוים, מעבר לתנוחות המחושבות. היא מגלה לי את האמת הפנימית של מי שעומד מולי – ואת שלי.

מאותו רגע, התחלתי לצלם אחרת. התחלתי להקשיב, לא להנחיות טכניות, אלא לרגעים האותנטיים. התחלתי לצלם אנשים לא רק כפי שהם נראים – אלא כפי שהם מרגישים.

הצילום הפך לריפוי

מאז, אני בוחרת.

אני בוחרת לצלם מתוך אמת. אני בוחרת לעבוד עם אנשים שמוכנים להיחשף, שמוכנים לתת לעצמם להיראות. אני בוחרת להיות נוכחת, להרגיש, לגעת, לתת למצלמה שלי להיות לא רק עין שמביטה – אלא לב שמרגיש.

וכך, הצילום הפך להיות לא רק המקצוע שלי, אלא הריפוי שלי.

וכשאני מצלמת, אני חיה באמת.

וזה? זה הדבר הכי גדול שיכולתי לתת לעצמי – ולעולם.