הדר

אם להיות כנה, תמיד התלבטתי אם עלי עדין להתנהג לבנות 12-13 כילדות או כבר כלבוגרות. כשמסתכלים עליהן, רואים, הין בהחלט לא ילדות יותר. הגוף שלהן עובר שינויים משמעותיים ראשונים, ונשאלות שאלות של מבוגרים, כך שיש התייחסות רצינית יותר לכל מיני נושאים. אבל, רגע אחר כך, מצב הרוח שלהם משתנה ואנחנו רואים ילדה, עדין נטולת דאגות ולא באמת בעלת יכולת לתקשורת רצינית והיא מסתכלת על העולם במבט בהיר ונקי. זה הרגע שבו אני מבינה, שהשנים האלה הן הזדמנות אחרונה לאחוז בילדות ולתפוס אותה במצלמה כדי לשמר אותה לאלבום התמונות המשפחתי. הן לא יהיו יותר כמו שהן היום. כמובן שזה נכון גם לגבי רגעים מסוג אחר. רגעים הם חד פעמיים והם לא חוזרים. בואו ננסה לתפוס אותם יחד