האינטרנט, הרשתות החברתיות והתקשורת מפעילים עלינו לחץ מאסיבי. הם לא מפסיקים להמליץ לנו על מזון שכדאי לנו לאכול, בגדים ואביזרי אופנה שכדאי לנו ללבוש ומקומות שכדאי לנו לראות.
נשים חושניות וסקסיות מעלות תמונות שלהם על רקע חופים לבנים באיים המלדיביים או לצד מגדל אייפל, ויוצרים אצלנו תחושה מוטעית שרק אותם מקומות ראויים לביקור שלנו ולא אף אתר אחר יכול להשתוות אליהם.
התוצאה היא שמקומות רבים לא מוערכים נכונה על ידי מטיילים, אבל כשמגיעים אליהם – מדובר באהבה ממבט ראשון.
זה בדיוק מה שקרה לי בארמניה. רק אחרי שחזרתי הביתה הבנתי ש4 ימים בה לא הספיקו לי כדי ליהנות מהמדינה המדהימה הזאת. הזמן טס לי כמו טיל, בזמן שגיליתי לאט לאט, שכבה אחרי שכבה, את "הייאסטאן" (ככה הארמנים קוראים למדינה שלהם).
כל אובייקט שהעין שלי נחתה עליו, אדריכלות, תרבות, טבע או בישול, הכל היה כל כך מענג. ממש כאילו ארמניה ניהלה רומן קצר עם הלב שלי, מזג האויר, מצב הרוח והצבעים בה לא הפסיקו להשתנות מול עיני.
והאנשים, וואו, מדהימים, מקסימים, מסבירי פנים ומארחים, הם באמת העושר של המדינה הזאת! הם נוגעים לך בנשמה מהרגע הראשון והם נשארים שם, ובעיקר בגללם אני רוצה לשוב לארמניה. והפעם, 4 ימים לא יספקו אותי.
בזמן שאני מכינה את התכנית לחזור לשם, אני רוצה לחלוק איתכם כמה רגעים מהטיול הזה. ניסיתי לתפוס את הרוח של המדינה הזאת, וגם את הרגשות המהממים שחוויתי כל רגע שביקרתי בה.
