הרמוניה של גוף ונפש – הצילום כגילוי עצמי

“האדם שמאחד בין ריכוז לשליטה פיזית משיג הצלחה וחיים נצחיים.”
(אישה אופנישדה)

המשפט הזה מלווה אותי פעמים רבות, במיוחד כשאני אוחזת במצלמה ומביטה דרך העדשה. אני מאמינה שכאשר אדם מוצא איזון אמיתי בין הגוף שלו לבין הנפש, כשהוא מצליח להיות נוכח במלואו ברגע נתון, כשהוא אינו נלחם בעצמו אלא מקבל כל רובד שבו – אז מתגלה היופי האותנטי ביותר.
וזה בדיוק מה שאני שואפת לחשוף דרך הצילום.

המרחב שבין הגוף לנשמה

הצילום עבורי הוא לא רק אמצעי לתעד רגעים – הוא שער. הוא כלי שבאמצעותו ניתן לפגוש את עצמנו מחדש, מעבר למסכות, מעבר לפחדים ולסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

כשאני מצלמת, אני לא מתבוננת רק בחיצוניות. אני מחפשת את האור הפנימי של האדם שמולי, את האמת שהוא נושא בתוכו, את הדרך שבה הוא נוכח בגופו ובנפשו.

ובצילומי עירום – הפיזי והנפשי – המפגש הזה הופך להיות עמוק עוד יותר.

עירום – לא רק חשיפה, אלא חירות

יש משהו בעוצמה של צילום עירום, לא במובן הפרובוקטיבי, אלא במובן של פגיעות חשופה ושל קבלה מלאה.

אנחנו חיים בעולם שמלמד אותנו להיות ביקורתיים כלפי עצמנו, להצניע, לשפוט, להסתיר. וכך, רבים מאיתנו מנותקים מהגוף שלנו – הגוף שמלווה אותנו לכל מקום, שמכיל את כל הרגשות שלנו, שמשמש לנו בית, אך לעיתים אנחנו מתייחסים אליו כאל זר.

אבל כשאנחנו מסירים שכבות – לא רק של בגדים, אלא של דפוסי מחשבה ישנים – אנחנו מגלים משהו עמוק יותר.

הצילום, במרחב בטוח, מאפשר לאדם להתמסר לעצמו. הוא הופך להיות לא רק מודל שמצולם, אלא אדם שנמצא בתהליך של גילוי מחודש של גופו, של רגשותיו, של הסיפור הפנימי שהוא נושא בתוכו.

אני רואה זאת שוב ושוב – הרגע שבו אדם משתחרר, מניח לעצמו להיות נוכח בלי פחד, הוא רגע שבו הקסם קורה.

מה קורה כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להתמסר?

כשאדם מסכים להופיע מול המצלמה שלי באמת, הוא מתחיל להרגיש אחרת. הוא רואה את עצמו בעיניים רכות יותר. הוא מגלה שחלקים בגופו שהוא לא אהב – מספרים סיפור יפהפה. שהוא לא צריך להסתתר, אלא פשוט להיות.

וזו חוויה שממשיכה איתו הרבה אחרי שהסט מסתיים.

כי דרך השילוב בין קבלה פיזית לפתיחות רגשית, נולדת חירות.

חירות מהמגבלות שהטלנו על עצמנו.

חירות מהתפיסות שהחברה לימדה אותנו.

חירות לראות את עצמנו באור אחר – אור טבעי, אמיתי, נטול מסכות.

וזה היופי האמיתי – היופי שנעשה נצחי באמנות הצילום.