לחבק את הצל – המסע לגילוי האני האמיתי

אנחנו חיים בעולם שמקדש את האור, שמרומם הצלחה, שמצפה מאיתנו לחייך תמיד, להיות חיוביים, להציג תמונה מושלמת של החיים שלנו. הרשתות החברתיות מלאות ברגעים נוצצים, בהישגים מרשימים, בזוויות הכי מחמיאות של המציאות. אנחנו רגילים לראות שם את החיוכים הרחבים, את הרגעים היפים, את הזוהר שמוקרן החוצה.

אבל מה עם הרגעים שבין לבין? מה עם המקומות שבהם אנחנו מתמודדים עם ספק, עם פחד, עם קנאה? מה עם הימים שבהם אין לנו כוח לחייך, שבהם העייפות מכבידה עלינו, שבהם אנחנו פשוט רוצים לעצור?

אנחנו כל כך רגילים להסתיר, לטשטש, לדחוק הצידה את החלקים הפחות “מצטלמים” שבנו. למדנו שהם לא ראויים לחשיפה, שהם לא מספיק יפים, לא מספיק חיוביים, לא מספיק “טובים”. אבל מה אם דווקא שם – בצללים, במקום שבו אנחנו לא בטוחים, במקום שבו אנחנו שואלים שאלות קשות – נמצא הכוח האמיתי שלנו?

הפחד, הקנאה, העייפות, הספק – כל הרגשות שאנחנו כל כך ממהרים לברוח מהם הם לא מכשולים. הם שערים. הם מצפן. הם הדרך שבה הנשמה שלנו מדברת איתנו, מנסה לכוון אותנו.

להיות מכשפה, כוהנת, מדריכה – זו לא רק בחירה בדרך רוחנית.

זו בחירה אמיצה להסתכל פנימה, עמוק לתוך הלב, אל המקומות שלא תמיד נעים להיות בהם. זו בחירה לפגוש את הרגישות שלנו, את הכאב שלנו, את המקומות שבהם אנחנו עדיין פצועים. אבל לא מתוך כוונה להעלים אותם, לא מתוך רצון לשנות או “לתקן” את עצמנו.

אלא מתוך הבנה שכל רגש הוא מדריך.

כל כאב הוא מורה דרך.

כל צל בתוכנו מחזיק בתוכו אור שמחכה להתגלות.

בעולם שמקדש את ה”אידיאל”, אני בוחרת לחפש את האמת.

כשאני מצלמת, אני לא מחפשת את התמונה המושלמת.

אני לא מחפשת זווית מחמיאה או חיוך מוקפד. אני מחפשת מבט שמספר סיפור. אני מחפשת את הרגע שבו מישהו מפסיק לנסות “להצטלם יפה” ומתחיל פשוט להיות. אני מחפשת את הפגיעות, את החיות, את החלקים הלא מתוכננים.

הוא נמצא בדיוק ברגעים שבהם אנחנו מסכימים להסתכל גם על הצללים שלנו.

על המקומות שבהם אנחנו מרגישים לא בטוחים, לא מושלמים, לא “מספיק”.

כי שם, בדיוק שם, טמון הקסם האמיתי שלנו.

כמה פעמים ברחתם מהפחד? כמה פעמים ניסיתם להשתיק ספקות? כמה פעמים הרגשתם קנאה – ומיד התביישתם בכך?

אבל מה אם נסתכל על הרגשות האלה אחרת?

הפחד?

הוא לא אויב. הוא כמו מנורה שמאירה לנו את המקומות שבהם אנחנו עדיין לומדים לסמוך על עצמנו. הוא מסמן לנו בדיוק איפה גדילה אמיתית יכולה להתרחש.

הקנאה?

היא לא סימן לכישלון, היא לא אומרת שאנחנו פחות טובים. להפך – היא רמז, היא מצפן. היא מצביעה על מה שהלב שלנו באמת משתוקק אליו, על מה שאנחנו רוצים ולא תמיד מעזים להודות.

העייפות?

היא לא חולשה. היא לא אומרת שאנחנו לא מספיק חזקים או שאין לנו “כוחות”. היא קריאה. קריאה לעצור, לנשום, להקשיב. היא מבקשת מאיתנו להאט, לכבד את עצמנו, לזכור שגם מנוחה היא חלק מהמסע.

המסע שלי – ושלכם – הוא לא מסע להפוך לגרסה מושלמת של עצמנו.

אנחנו לא כאן כדי למחוק את החולשות שלנו, כדי לסדר הכל לתמונה יפה.

אנחנו כאן כדי להסכים לראות.

לראות את כל החלקים שלנו – גם אלה שלא תמיד נוח לנו איתם, גם אלה שלא תמיד קל לנו לחשוף. להבין שהם לא החלקים ה”בעייתיים” שלנו – אלא חלקים שמבקשים שנתייחס אליהם, שנלמד מהם, שנקבל אותם באהבה.

אני לומדת כל יום מחדש שדווקא בצל, במקומות שאנחנו מנסים להסתיר, מסתתר הכוח הכי גדול שלנו.

הוא לא להיראות מושלם. הוא לא להיות “נכונים” או מתאימים לציפיות של מישהו אחר.

הקסם האמיתי הוא לדעת להיות שלם – גם ברגעים הכי חשוכים.

זה להסתכל על עצמך במלואך, באומץ, בלי מסכות, ולהגיד:
“אני רואה אותך. אני מקבלת אותך. אני אוהבת אותך – בדיוק כמו שאתה.”

וזה, בסופו של דבר, הדבר הכי חזק שנוכל לתת לעצמנו.