מפגש עם עצמי – בין עבר, הווה ועתיד

כולנו משתנים לאורך החיים. הדעות שלנו, ההשקפות שלנו, האופן שבו אנחנו תופסים את העולם – כל אלה נמצאים בתנועה מתמדת. לפעמים השינוי עדין כל כך שאנחנו כמעט לא שמים לב אליו, ולפעמים הוא מטלטל אותנו, משנה את כל מה שחשבנו שידענו על עצמנו.

אבל מה אם יכולנו לפגוש את עצמנו של פעם?

מה אם יכולתי לעמוד פנים אל פנים מול עצמי מלפני 20 שנה – מה הייתי אומרת לה? מה היא הייתה אומרת לי? האם היינו מזהות אחת את השנייה? האם היינו מצליחות להיות חברות?

ומה אם, באותה מידה, יכולתי להציץ קדימה בזמן ולפגוש את עצמי של העתיד? איזו שאלה משמעותית הייתי רוצה לשאול? האם הייתי מרגישה גאווה, שלווה, השלמה? או שאולי הייתי מופתעת לגלות כמה דברים עדיין לא פתורים?

יש אנשים שיכולים להסתכל אחורה על כל גרסאות ה”אני” שלהם ולחייך. הם חיים בהרמוניה עם השינויים, מקבלים באהבה כל תקופה שעברו, רואים בהן חלק בלתי נפרד ממי שהם היום. אחרים מתקשים להביט לאחור. הם מתביישים בגרסה שהיו פעם, נמנעים מלפתוח אלבומי תמונות ישנים, נמלטים מזיכרונות שמזכירים להם תקופות שפחות היו שלמים איתן.

למה זה קורה? מה גורם לאדם אחד לחיות בשלום עם עברו, בעוד שאדם אחר מרגיש זרות כלפי מי שהיה?

איך הייתי מספרת על ה”אני” שלי – בלי מילים?

אם היו מבקשים ממני לתאר את כל הגרסאות שלי לאורך השנים בלי מילים – איך הייתי עושה את זה? איך אפשר לספר סיפור שלם רק דרך דימויים ויזואליים?

אולי דרך צבעים – גוונים עזים, עיניים נוצצות של התרגשות בגיל צעיר, צבעים רכים יותר כשהשנים מלמדות אותי להיות עדינה עם עצמי.

אולי דרך תנועה – ריקוד שמשתנה מקופצני וחסר מנוחה לתנועה מלאה בביטחון ושקט פנימי.

או אולי דרך חפצים – פריטים שמייצגים כל שלב בחיי, מחזיקים בתוכם זיכרונות, משקפים רגעים של שינוי.

כצלמת, אני תמיד מחפשת דרכים חדשות להעביר מידע בצורה ויזואלית. אני יודעת שהבעות פנים, תנוחות גוף, אפילו המרווח בין אדם לאדם – כל אלה מספרים סיפור. אבל מה קורה כשאני מכוונת את המצלמה פנימה, אל עצמי?

מפגש בין האלטר-אגו שלי

בסרטון הזה, רציתי לנסות משהו חדש. רציתי ליצור מפגש בין החלקים השונים שלי.

אז דחקתי את ה”אני” שלי מהזמנים השונים להתנגש זה בזה. כל אחת מהן הביאה איתה את הגישה שלה, את המטען שלה, את הצלקות שלה. ואני? אני רק עמדתי מהצד, ממתינה וצופה במה שהתרחש מולי.

מה חבוי בכל אחת מהגרסאות שלי? האם יש ביניהן הרמוניה, או שהן מתנגשות ומתקשות למצוא שפה משותפת? אולי זה תהליך אישי מדי. אולי אני חוששת להיראות ככה בפומבי. אבל אז אני מזכירה לעצמי – תמיד אפשר לבחור בפנטזיה.

והפנטזיה היא כלי נהדר. היא מאפשרת לנו ליצור תמונות, משמעויות, דרכים חדשות להעביר מידע. היא מאפשרת לנו לשחק עם הזהויות שלנו, להסתכל עליהן מבחוץ ולגלות בהן רבדים חדשים.

האומץ להשתמש בעצמך כחומר גלם

יש משהו עוצמתי בלהשתמש בעצמך כחומר ליצירה.

לפסל את עצמך כמו חימר.

לצייר את עצמך על קנבס.

לשיר את עצמך כמו שיר.

לתת לגרסאות שלך מקום להתבטא, בלי לפחד מהן.

אין טעם לחשוש שזה לא יעבוד. הרי, כבר עכשיו, מול המראה, עומדת יצירת אומנות.

Music by: Ghostly Kisses – Empty Note